פסק-דין בתיק ת"א 11198-07

1.          התובע, יליד 7.10.1968, נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1 ביום 25.12.00. לטענתו נפגע שעה שהחליק על רצפה רטובה בעת שהוא מושך עגלה עמוסה בארגזי בצק אותה הוציא ממקרר המאפייה. הצדדים נחלקו הן בשאלת אחריותה של הנתבעת לנזקיו של התובע, והן בנוגע לשיעור הנכות שנגרמה לו בעקבות התאונה והפיצוי לו הוא זכאי בשל הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה.

2.          בתובענה נקבע מועד לשמיעת הראיות ולסיכומים בעל-פה ביום 17.11.11. בתום שמיעת הראיות ביקשו הצדדים כי תינתן להם האפשרות לבוא בדברים, ולפיכך לא סיכמו הצדדים טענותיהם באותו מועד. לאחר שהמשא ומתן לא עלה יפה, ניתן צו לסיכומים והובהר שצד שלא יגיש סיכומיו במועד ייחשב כמי ששב בו מטענותיו. התובע לא הגיש סיכומיו במועד שנקבע (16.2.12), ואילו הנתבעות הגישו סיכומיהן במועד. לפיכך ניתן ביום 25.3.12 פסק-דין הדוחה את התביעה. התובע הגיש בקשה לביטול פסק-דין זה, ובהודעה שניתנה עתה הסכימו הנתבעות לבקשה זו. לפיכך מבוטל בזה פסק-הדין מיום 25.3.12, וטענות הצדדים ידונו לגופן.

האחריות

3.          בסיכומי הנתבעות הסכימו אלה כי התובע "אכן נפגע בתאונת עבודה בעת שהחליק על הרצפה, ושנפגע ברגלו", וזאת לאחר ש"דחף עגלה על רצפה רטובה, החליק ורגלו נתקעה מתחת לעגלה" (אמירה זו בסיכומים נשענת על דיווח שעשתה הנתבעת 1 למבטחתה ביום 19.11.07, בסמוך לאחר הגשת התביעה, שצורף לתצהיר מטעם הנתבעת). משכך הם פני הדברים, אין עוד מחלוקת שהתובע אכן נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת, וזאת בעקבות החלקה על רצפה רטובה שהביאה לכך שרגלו נתקעה מתחת לעגלת בצק שהוביל. לפיכך, ומאחר ורצפה רטובה במקום עבודה מהווה "סיכון בלתי רגיל" (ראו, לדוגמה, ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)), הרי שעבר הנטל אל הנתבעת להוכיח כי לא התרשלה, ובפרט להוכיח, אם כך היו פני הדברים, כי מצב דברים זה היה המצב הרגיל והראוי בזמן העבודה. לא למותר לציין כי אף לו היתה הנתבעת מנסה להוכיח טענה עובדתית מעין זו, או כל טענה עובדתית אחרת לפיה כך בוצעה העובדה במאפייה, עדיין נראה שהיה מקום לקבוע כי הנהגת שיטת עבודה המחייבת את העובדים לעבוד במקום בו הרצפה רטובה באופן תדיר מהווה בדרך כלל שיטת עבודה רשלנית. על המעביד מוטלת חובה מוגברת לשמור על בטיחותו של העובד, ולהבטיח כי שיטות העבודה נאותות ובטוחות. לעניין זה נקבע, פעמים רבות, כי "על המעביד לנקוט את כל האמצעים הסבירים כדי לוודא שעובדיו יוכלו לבצע את עבודתם בתנאי בטיחות אופטימאליים. בתוך כך, על המעביד לספק סביבת עבודה בטוחה, להגן על עובדיו מפני סיכונים המצויים במקום העבודה ובתהליך העבודה, להנהיג שיטות עבודה נאותות ולפקח על ביצוען" (ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, מיום 27.12.10, בפיסקה 7 לפסק-הדין; והשוו ע"א 14/08 אלרחים נ' פלסטינר מפעל אריזות פלסטיות בקיבוץ ניר אליהו, מיום 2.12.09, בפיסקה 10 לפסק הדין; ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף, מיום 14.6.11, בפסקה 9 לפסק-הדין והאסמכתאות שם ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו נ' יאסין, מיום 31.8.11, בפסקה 17 לפסק-הדין).  עבודה המחייבת עובד לבצע עבודתו על גבי רצפה רטובה חושפת את העובד להחלקה ופציעה, ולפיכך אינה עונה לסטנדרט ההתנהגות הסביר המצופה ממעביד.

4.          מכל מקום, הנתבעת לא הביאה כל ראיה שהיא בנוגע לנסיבות שגרמו לכך שהרצפה היתה רטובה במועד בו החליק התובע, והתובע אף לא נשאל לעניין זה. לא נעשה כל ניסיון להוכיח שהרצפה נוקתה בסמוך לאירוע, או שהתובע היה מודע לקיומם של מים על הרצפה בטרם החליק. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי מהודאת הנתבעת בנוגע לדרך בה התרחש האירוע צומחת מאליה אחריות לאירוע מושא התביעה.

5.           אעיר כי אלמלא העובדה שהנתבעת הודתה בכך שהתובע החליק על רצפה רטובה בעבודה ורגלו נכנסה מתחת לעגלה, לא ניתן היה לקבל את התביעה. עדותו של התובע בנוגע לנסיבות העניין היתה עדות יחידה של בעל דין. מהימנותו של התובע נתגלתה כנמוכה עד מאוד, כאשר זה לא נמנע מלומר דברים שאינם אמת במהלך עדותו (האמור לעניין זה בעמודים 2 - 3 לסיכומי הנתבעות אינו אלא בגדר "קצה הקרחון", כאשר גם ההתרשמות הבלתי אמצעית מהעדות מוסיפה לחוסר מהימנותו של התובע). התנהלותו אצל המומחה מטעם הנתבעות והמומחה מטעם בית המשפט העידה לכאורה על ניסיון להונות את שני המומחים. במצב דברים זה לא ניתן היה לבסס תשתית עובדתית כלשהי על עדותו. עם זאת, שעה שהובהר שהתובע אכן החליק על רצפה רטובה במהלך העבודה, היה על הנתבעת להוכיח שלא התרשלותה היא שגרמה לנזק, ולהסביר כיצד תיתכן מסקנה עובדתית לפיה קיומה של רצפה רטובה במאפיה מהווה פעולה העונה לקריטריון של "סטנדרט התנהגות סביר". משכך לא נעשה - יש לקבוע כי הנתבעת נושאת באחריות לפגיעת התובע בתאונה.

6.          מאחר והתובע לא נחקר על הנסיבות שהביאו להחלקתו, ולמעט האמירה לפיה משך את העגלה כשהוא הולך לאחור והחליק על המים (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 20-22), לא הוצגו בפני בית המשפט כל פרטים נוספים בנוגע לדרך התרחשות האירוע, אין מקום לזקוף לחובת התובע קיומו של אשם תורם. כידוע, זקיפת אשם תורם לחובת עובד שעה שזה נפגע במהלך עבודתו עבור מעבידו, היא בגדר חריג (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו ואח', פ"ד לו(2) 592, 604; ע"א 449/81 בן לב נ' מגד, פ"ד לח(4) 70, 74 (1970); ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527; ע"א 1958/97 בן שטרית נ' רשות הנמלים והרכבות, מיום 21.3.1999, בפסקה 2 לפסק-הדין). אמנם, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש שצריכה להילקח בחשבון במישור האחריות (ע"א 110/80 גבאי נ' וליס, פ"ד לו(1) 449, 457-456; ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן, מיום 12.9.10, בפיסקה 10 לפסק-הדין; והשוו הדיון בע"א 5850/10 דפרון בע"מ נ' עזבון גולובין, מיום 15.4.12, בפסקאות כח-לב). עם זאת, על מנת שיקבע אשם תורם מעין זה על המעביד להקים את התשתית העובדתית המתאימה לצורך המסקנה לפיה התקיימו אותם תנאים לזקיפת אשם תורם לחובתו של העובד. מצב דברים מעין זה יתקיים, דרך משל, כאשר יוכח שהעובד הפעיל שיקול דעת עצמאי במהלך עבודתו (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)), או כאשר פעל העובד בדרך מסוכנת ומתוך אילתור (ע"א 3463/95 מדינת ישראל נ' דרעי, פ"ד נ(3) 433 (1996)). אף לא אחת ממערכת נסיבות אלה הוכחה בנסיבות העניין, ולפיכך יש לקבוע כי אין מקום לסטות מהכלל החל בתובענות נזיקין שבין עובד למעביד ואין לזקוף לחובת התובע אשם תורם להתרחשות האירוע מושא התביעה.

7.          משכך הם פני הדברים, על הנתבעות לפצות את התובע בגין כל הנזקים שנגרמו לו בשל התאונה. לפיכך יש לבחון את שאלת הנכות שנגרמה לתובע בעקבות התאונה ואת הפיצוי לו הוא זכאי בשל הפגיעה בתאונה.

הנזק

8.           התובע הפנה בסיכומיו לתחשיבו בכל הנוגע לעניין הנזק. בתחשיב סטה התובע מהנכות שייחס לו המומחה מטעמו, אך טען לפגיעה תפקודית ולגריעה מכושר ההשתכרות בשיעור העולה על הנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט (לטרמינולוגיה המבחינה בין " הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית ו הגריעה מן ההשתכרות או מכושר ההשתכרות" ראו רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, מיום 25.3.12, בפסקה 7 להחלטה; ע"א 8602/11 הפניקס נ' גדרון, מיום 3.4.12, בפסקה 7 לפסק-הדין).  לעניין זה יובהר כי המומחה מטעם התובע קבע לו נכות בשיעור 20% לפי סעיף 35(1)(ג) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התוספת לתקנות), בשל הפגיעה בקרסול שמאל, על אף העובדה שנכות מעין זו תואמת לקשיון של הקרסול ואילו בבדיקת התובע על ידי המומחה מטעמו נמצאה הגבלה קלה בתנועת הקרסול. כמו כן קבע המומחה מטעמו נכות בשיעור 10%, לפי סעיף 37(7)(א) לתוספת לתקנות, בשל הגבלה קלה עד בינונית בתנועות הגב התחתון. המומחה מטעם הנתבעת תיאר את התנהגותו יוצאת הדופן של התובע במהלך הבדיקה, ומצא בבדיקה טווח תנועה מלא בקרסול. הוא הבהיר שהתובע אינו מניע כלל את גבו במהלך הבדיקה, אולם "למרות זאת הוא עולה ויורד חופשי ממיטת הבדיקה". התובע לא הפעיל "שום שריר ברגל שמאל" במהלך הבדיקה "למרות שבהליכתו ניתן לראות שכל השרירים פועלים ואין דלדול שרירים". על רקע כל אלה קבע המומחה מטעם הנתבעות נכות בשיעור 2.5% בשל הפגיעה ברגל, לפי סעיף 35(1)(א)-(ב) לתוספת לתקנות.

9.          המומחה מטעם בית המשפט תיאר במפורט את התיעוד הרפואי הנוגע לפגיעתו של התובע ולהיסטוריה הרפואית המאוחרת לתאונה אך המוקדמת לבדיקה. הוא ציין את התרשמותו מבדיקת התובע באומרו כי התובע "מתנהג בקיפאון מוחלט. אינו מוכן להזיז את עמוד השדרה ממצב של עמידה לכיוון כיפוף קדמי, אינו מוכן לבצע תזוזה קלה ביותר לכיוון של תנועה סיבובית או הטיית צד בטענה על כאבים", ואינו מוכן גם לבצע כל תנועה נוספת הנדרשת לבדיקה. כל זאת, על אף שלא נמצא דלדול שרירים כלשהו, דבר התומך בכך שאין כל הצדקה להתנהלותו של התובע. המומחה ציין שאצל התובע התגלה ממצא של "אקסוסטוזיס", דהיינו - בלט גרמי בעצם, שאינו קשור לתאונה, וכי התאונה גרמה ככל הנראה להחמרה במצבו. כן ציין המומחה כי מהתיעוד הרפואי עולה שבמחצית שנת 2004 הופיעה לראשונה תלונה על כאבי גב תחתון, דהיינו - למעלה משלוש שנים ומחצה לאחר התאונה. לתובע נערכה בדיקת הדמיה שהדגימה אפשרות לפגיעה עצבית בעמוד השדרה. המומחה קבע לעניין זה בחוות הדעת כי "גם אם אכן קיימת רדיקולופטיה כזו, היא איננה תולדה של התאונה הנדונה". לסיכום קבע המומחה שלתובע נכות בשיעור 5% לפי סעיף 48(3)(א) לתוספת לתקנות בשל החמרת מצב הקרסול, ונכות בשיעור 5% לפי סעיף 29(6)(II) לתוספת לתקנות, במחציתו, בשל הגירוי העצבי.

10.      המומחה נשאל האם נכונה המסקנה כי הנכות שקבע בגין הגירוי העצבי אינה נובעת מהתאונה (שאלה 2 לשאלות ההבהרה מטעם הנתבעת מיום 22.7.09). בתשובותיו מיום 30.8.09 השיב המומחה "אינני בטוח שהרדיקולופטיה נובעת מהתאונה הנדונה, מאידך, גם אין אני יכול לשלול בוודאות שהתאונה לא היתה גורם. לכן, כאשר קיים ספק, ובמקרה הנדון קיים ספק, אני סבור שעל החולה ליהנות ממנו ופוסק לטובתו". קביעה זו של המומחה אין לקבל. לא רק שהקביעה עומדת בסתירה ברורה למדי לאמירה בחוות דעתו, אלא שהיא עומדת בניגוד הן לתשתית העובדתית הנוגעת לתובענה והן לכללי ההכרעה במשפט אזרחי. מהתיעוד הרפואי עולה שמיום התאונה ועד ליום 19.7.04, בו התלונן התובע לראשונה על כאבי גב, נבדק התובע לכל הפחות בחמישה מועדים אצל אותו מומחה אורתופדי בפניו העלה את הטענה בדבר כאבי גב ביום 19.7.04. באף לא אחד ממועדים מוקדמים אלה התלונן התובע על כאבי גב. לבד מהביקורים אצל האורתופד, ניתן ללמוד מתיעוד רפואי נוסף שצורף לתצהיר ולכתב התביעה כי התובע פנה במרוצת שנים אלה לטיפולים בגין התאונה מושא התביעה, ובגין פגיעה מאוחרת יותר משנת 2001 ובעיות אורטופדיות נוספות, ואף לא פעם אחת התלונן על כאבי גב. משכך הם פני הדברים, לא היה מקום לשייך את הממצא הנובע מפגיעה גבית לתאונה מושא התביעה, כאשר התלונה הראשונה בעניין הגב נרשמת לאחר שלוש שנים ומחצה, במהלכן פונה התובע פעמים רבות לטיפולים רפואיים ולא מזכיר בעיה זו. לעניין זה יש לזכור כי אם עולה ממכלול הראיות שמסקנה בחוות דעת רפואית הושתתה על עובדה שגויה, רשאי בית המשפט לסטות ממנה (ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז (5) 170, 174 (1993); ע"א 2541/02 לנגר נ' ששון יחזקאל, פ"ד נח (2) 583, 588 (2004)). מכל מקום, גם לו ניתן היה לשייך מבחינה רפואית את הפגיעה לתאונה בדרך כלשהי, הרי שגם לשיטת המומחה מדובר במקרה שהוא לכל היותר בגדר ספק שקול, ועל רקע הנחה לפיה לא ניתן "לשלול בוודאות" את התאונה כגורם לפגיעה בגב. במצב דברים מעין זה, וכאשר על התובע במשפט אזרחי מוטל נטל ההוכחה, הרי שיש לקבוע שלא עלה בידו להרים נטל זה.

11.      לפיכך יש לקבוע שלתובע נכות בשיעור 5% בשל הפגיעה בקרסול כתוצאה מהתאונה, ולא נגרמה לו נכות נוספת כתוצאה ממנה.

12.      אף לא אחד מהמומחים התייחס לשאלת הנכות הזמנית בעקבות התאונה. התובע טען בתצהירו כי בעקבות התאונה נגרמו לו הפסדי השתכרות מלאים למשך תשעה חודשים והפסדים מלאים לשישה חודשים נוספים בעקבות שני ניתוחים שעבר (שלגביהם קבע המומחה מטעם בית המשפט שאינם קשורים לתאונה). טענה זו עומדת בסתירה לראיות, מהן עולה שהתובע שב לעבודתו לאחר פחות מחודש ימים, והמשיך בה עד לפיטוריו בסוף חודש פברואר 2002. בנסיבות אלה, וכאשר התובע לא הביא ראיות בנוגע להפסדי השכר בפועל, המומחים לא קבעו דבר בעניין הנכות הזמנית, וככל הנראה שולם לתובע שכר בדרך זו או אחרת עבור היעדרותו הקצרה מהעבודה, יש לקבוע שלתובע לא נגרמו הפסדי שכר בתקופת אי-הכושר. גם בגין בכל התקופה מאז התאונה ועד היום אין לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין הפסדי שכר. התובע לא טרח להציג ראיה כלשהי בנוגע להשתכרותו באותה עת, והמעט שניתן לומר בנוגע לעדותו בדבר מעשיו בשנים אלה הוא שנראה כי האמת לא היתה נר לרגליו. בנסיבות אלה, וכאשר התובע אינו טורח להביא ראיות בעניין הפסדיו, ומסתפק בטענות חלופיות לפיהן לא עבד כלל במהלך כל השנים, או שמא עבד באופן חלקי, יש לקבוע כי אם אכן לא זכה התובע לשכר דומה לזה שהשתכר ערב התאונה, הרי שהדבר נבע משיקולים או מפגימות שאינם קשורים לתאונה.

13.      מאחר ועל פי טענת התובע הוא לא עשה שימוש של ממש בכושר השתכרותו מאז התאונה ועד היום, הרי שקיים סימן שאלה של ממש גם בנוגע לאפשרות שיבחר בעתיד לשוב ולהשתלב בשוק העבודה, כמו גם בעניין הקשר הסיבתי האפשרי בין בחירה זו של התובע לבין התאונה. בנסיבות אלה, ועל רקע שיעור הנכות המזערי שנגרם לתובע בתאונה, אך גם לנוכח שנות התעסוקה הלא מעטות שנותרו לו עד לתום תוחלת חיי התעסוקה, ההתרשמות כי הוא עתיד למצוא מקומו, אם בכלל, בעבודות בעלות רכיב פיזי ובסיס שכרו עובר לתאונה (במרוצת ששת החודשים היחידים בחייו שלגביהם הציג התובע ראייה כלשהי), אני פוסק לו סכום של 30,000 ש"ח בגין האפשרות לפיה תפגע התאונה בדרך כלשהי בכושר השתכרותו (מעט פחות ממחצית החישוב האקטוארי).

14.      עבור הנזק הלא ממוני אני פוסק לתובע סכום של 35,000 ש"ח, כאשר סכום זה כולל את רכיב ההצמדה והריבית מאז התאונה ועד היום. 

15.       מאחר והתאונה היא תאונת עבודה, זכאי התובע לקבלת טיפולים רפואיים מהמל"ל, ואין הוא רשאי לדרוש מהנתבעות פיצוי עבור טיפולים אלה. לפיכך אין מקום לטענות בנוגע לפיצוי התובע עבור הוצאות רפואיות כאלה ואחרות. אין גם מקום לפיצוי בגין עזרה בעבר, ולו עזרת קרובים מעבר לחובתם המוסרית, כאשר לא הוכח שמצבו של התובע מצדיק מתן פיצוי מעין זה.

סוף דבר

16.      על רקע כל האמור לעיל יש לקבוע כי על הנתבעות לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו עקב התאונה. מסכום הפיצוי לו זכאי התובע (65,000 ש"ח) יש לנכות את מענק הנכות לו זכה בעקבות התאונה (23,170 ש"ח ששולמו לו ביום 13.2.03). סכום זה, כשהוא משוערך להיום, עולה כדי 37,263 ש"ח (להוספת הפרשי ריבית לתגמולי המל"ל ששולמו לנפגע וההנמקות לה ראו ע"א 709/80 פרלמן נ' לוזון, פ"ד לו(4) 273, 277 (1982); והשוו ע"א 10557/06 אוד נ' הסוכנות היהודית לא"י, מיום 20.1.09, בפיסקה 6 לפסק-הדין; ע"א 9499/07 מימי פלאס נ' כלל, מיום 8.12.09, בפיסקה ז' לפסק-הדין; ע"א 3293/08 מדינת ישראל נ' שוכר, מיום 21.2.11, בפיסקה 10 לפסק-הדין). ליתרה שהתקבלה (27,737 ש"ח) יש לצרף שכר טרחת עורך דין בשיעור 20% ואת הוצאות המשפט. הסכום ישולם עד ליום 22.5.12, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל.